שניים, 1991

הצבה פיסולית גדולה זו נענית לקריאות שונות, שכולן נסובות על המתח בין כוחות מנוגדים כמו פנים וחוץ, קבלה ודחייה, הפנמה והחצנה, פירוד ואיחוד.

מבחינה תימטית, בורז'ואה קישרה את שניים לבית ולמשפחה. החלונות הפעורים בדפנות המיכלים מאזכרים בצורתם את חלונות בית הכפר של המשפחה באיסטון, קונטיקט. מבחינה מושגית, התלות ההדדית בין המיכלים עשויה לשלוח אל יחסי אם וילד, אל הברית האמהית הכרותה ביניהם ואינה ניתנת להפרדה. בקריאה זו, שרשרת המתכת המחברת בין שני המיכלים היא חבל הטבור, שבתורו משמש להדיפה סמלית של חרדת הנטישה שהכאיבה כל כך לבורז'ואה. כמו תמיד בעבודתה, החרדה הזאת מלֻווה על-ידי אחיותיה, כפרה ופיוס. לרגל הצגתה הראשונה של העבודה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק ב-1991, הסבירה בורז'ואה:

״הגודל של העבודה קשור למשפחה. קנה-המידה שלה מכויל ליחסי המשפחה והבית.
הפתחים והמכניקה חשובים מאוד, כי כך הקטן יכול להחליק פנימה והחוצה בלי הפרעה ובקלות יתרה. לכל אחד מהם יש מקום, אבל הם לגמרי מבודדים זה מזה. מצד שני, עדיף להיות קרובים אחד לשני מאשר להיות אבודים לגמרי בעולם החיצון.
העבודה מתייחסת ללידה, לסקס, להפרשה – להכניס פנימה ולהוציא החוצה. התנועה הזאת, פנימה והחוצה, מכסה את כל הפונקציות שלנו. פנימה והחוצה – זה המפתח לעבודה. עניינה עיון במלים האלו, מטאפורה למצבים כמו להיות בצרות ולצאת מצרות, להיות באופנה ולצאת מהאופנה, ליישר קו ולצאת מהשורה, להיות בקצב ומחוץ לקצב, בעניינים ומחוץ לעניינים, בתוך ומחוץ לתחום.
שניים זה עולם שלם: שני אנשים הם כבר סביבה. אדם אחד לבדו – הוא אובייקט. אובייקט לא מתייחס לשום דבר אלא אם תגרום לו להתייחס; האיכות שלו בודדה, מסכנה, פאתטית. ברגע שאתה מתעניין באדם אחר – נוצרת סביבה שלא רק המוּכלים מעורבים בה, אלא גם המיכל והמכיל.״