אודות התערוכה

לואיז בורז'ואה: שניים

אוצרים: ג'רי גורובוי וסוזן לנדאו

8 ספטמבר 2017 – 17 פברואר 2018

"שניים" היא התערוכה המוזיאלית הראשונה בישראל המוקדשת לעבודתה של האמנית הצרפתייה-אמריקאית הנודעת לואיז בורז'ואה. כותרת התערוכה נגזרת ממיצב פיסולי בקנה-מידה גדול שיצרה ב-1991, ואשר הוצג לראשונה ב"מעתקים" – תערוכה קבוצתית שאורגנה באותה שנה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק. הפסל הממוחשב הזה, המורכב משני מיכלים גדולים, מתוכנת כך שהמיכל הקטן יותר, המותקן על גבי מסילה, נע בלי הפסקה פנימה והחוצה אל תוך ומתוך המיכל הגדול. בתנועה זו עשויה העבודה לרמוז על אקט ההזדווגות – אבל לדידה של בורז'ואה, ה"הוצאה" הנמשכת של המיכל הקטן וקבלתו כל פעם מחדש מסמלות את היחסים המורכבים בין אם וילד.

כפי שמעידה העבודה שניים, אמנותה של בורז'ואה מיטלטלת בין קטבים דוגמת הפשטה ופיגורציה, זכר ונקבה, מודע ולא-מודע, עונג וכאב, אדריכלות וגוף, אשמה וסליחה, נקמה ומחילה. יומניה וכתביה של בורז'ואה, שרבים מהם נכתבו לאורך השנים הרבות שבמהלכן עברה פסיכואנליזה, מאשרים את האינטנסיביות של רגשותיה המסוכסכים ואת הצפתה המתמדת בתחושות של חרדה, אשמה ותוקפנות, שגררו צורך בלתי פוסק בכפרה ובפיוס. קטבים פסיכולוגיים אלה – סביל ופעיל, אהבה ושנאה, רצח והתאבדות – עוטים בעבודותיה צורה פיסולית סמלית.

בורז'ואה ציינה לא-פעם שרבות מעבודותיה מבטאות את היחסים בין העצמי והאחר, או בין היחיד והקבוצה. מקורה של הדינמיקה הזאת בקשר הקמאי בין אם וילד, שעורך את המתכונת שבתבניתה נוצקים כל היחסים העתידיים בחיים. הייצוגים השונים של זוגות, שאמנם כרוכים ומפותלים זה בזה לנֶצח, מבטאים את חרדת הנטישה והפירוד שממנה סבלה כל חייה. הסדרה יאנוס, הקרויה על שם האל הרומי שמפנה את פניו לעבָר ולעתיד כאחד, מעידה על עניינה של בורז'ואה במעבָר הזמן, באובדן הזיכרון ובמחוזות הגבול שבין הממשי למדומיין. הלשונות השלוחות של כמה מדמויותיה משדרות כמיהה לאינטימיות עם האחר – בעוד הפחד מדחייה הופך אותן לפגיונות מושחזים. המתח הרגשי בעבודתה של בורז'ואה בוקע מתוך הדחפים הסותרים הללו, שלא-פעם אחוזים יחד בצורה אחת.

על פי ההיגיון הסמלי של בורז'ואה, המיכל הקטן בשניים מייצג את הילד, והמיכל הגדול – את האם. שרשרת המתכת הקושרת ביניהם היא חבל הטבור שמעולם לא ניתק, המסמן את הברית הנצחית ביניהם. אם התנועה החוצה של המיכל הקטן מצביעה על נסיון היפרדות – אזי תנועתו פנימה אל תוך המיכל הגדול תיקרא כחזרה לרחם. התנועה הבלתי פוסקת מייצגת את נסיון החיים, השב ומהדהד גם במעבר מסוכן – עבודה מונומנטלית מהסדרה תאים, המתחקה אחר פולחן המעבר שחוֹוה נערה המגיעה לפרקה (לידה, פחד, אהבה, סקס, מוות). התימות הללו פותחו ושוכללו אמנם על-ידי בורז'ואה לאורך הקריירה שלה – אך יש לציין כי היא דחתה מכל וכל את קריאת עבודתה כאנליזה אישית; עבודותיה הן, בראש ובראשונה, ביטויים של אמיתות נצחיות המשקפות את המצב האנושי:

לא את הדימוי אני מחפשת בעבודתי. זה לא רעיון: זה רגש שאת רוצה ליצור מחדש,

רגש של תשוקה, של נתינה ושל הרס.